ווק עד צ'יינה

חיכיתי השבוע למוזה והיא לא באה.

אני לא יודעת אם זה קשור למלנכוליה הסתווית שהתגנבה לי ללב. אני מרגישה באוויר ובעצמי ,את הצורך להתכנס פנימה , ללב ולבית .

אני מרגישה את האדמה נאספת פנימה , מתחילה להגן על הזרעים שבתוכה , כמו רחם גדול וחם .

אמרתי לה , למוזה , שאני זקוקה לה בדחיפות , אבל היא עמדה בסירובה .

בדרך כלל כשהיא באה , אני מרגישה אותה לפי החום שמתפשט בבטן ומשם ללב , מאפשר להרגיש שזה בדיוק נכון , מה שאני הולכת לכתוב , לעשות ולהגיד….

(קיראו ו/או הגיבו להמשך הפוסט אצל כותבו: soul food )

סגור לתגובות.