קמח, קמח מן השק

ליד הבית בו גרתי בילדותי שכנה מאפיית "כנרת". המאפיה עבדה בלילות וזכרון הריח נשאר טבוע עמוק בכל מה שמוגדר אצלי כבצק. דמיינו את היום האחרון של חג הפסח, הזמן שבו כולם מתגעגעים ללחם, טרום ימי טיב טעם. היינו הולכים בחבורה למאפיה, מחכים לחלות הראשונות שייצאו מהתנור בתבניות ברזל יצוק שחורות. כל אחד החזיק צד אחד ובמשיכה בצענו את החלה. הידיים שרפו מהחום, אבל הלב התפוצץ מאושר….

(קיראו ו/או הגיבו להמשך הפוסט אצל כותבו: הגרגרנית )

סגור לתגובות.