פיליפ, או: נודלס ואהבה

הסיפור התחיל כשהגענו לבנגקוק. לינה ואני נמלטנו מהחום והלחות אל תוך מונית שנראתה כממוזגת, ועוד לפני שהבטנו קדימה, ייללנו, מתנשפים, קאואסן. הנהג נראה פחות נסער מאיתנו, ודרך המראה שילח חיוך מרגיע, ואמר, אוקיי. את האוקיי הבנו, אבל כל שאר המשפטים שלו נזקקו לשני נסיונות לפחות, עד שנבין את התאי-גליש שבה הוא דיבר. ההתחלה הייתה כמו כל שיחה עם נהג מונית נחמד במדינה לא מוכרת, שכללה את המאיפה-אתם-באים וכמה-זמן-אתם-הולכים-להישאר-פה מהצד שלו, ואת האיך-זה-לחיות-פה ומה-יש-לראות-בעיר מהצד שלנו. אבל כשהוא גילה שאנחנו מישראל, לקח לו חמישה ניסוחים מחדש של המשפט כדי שנבין שלפני זמן מה הוא עבד, חמש שנים כחקלאי תאיל…

(קיראו ו/או הגיבו להמשך הפוסט אצל כותבו: אוכל למחשבה )

סגור לתגובות.